שאלה לכבוד הרב!
למדתי לאחרונה את הסוגייה של חזרת הש"ץ, ורציתי לשאול את כת"ר מעט שאלות:
א. האם כבודו פוסק שצריך שיהיו תשעה מכוונים או שאפשר לצרף את הישן ואת המדבר?
ב. השו"ע (קכד, ד) נוקט שאם אין ט' מכוונים קרוב להיות ברכותיו לבטלה? מה פשר הלשון הזו?
ג. מהו גדר הכוונה? האם צריך ממש להקשיב לכל ברכה? אם כן, היום לכאורה מעטים הם המניינים שמסוגלים לעמוד בזה, כי אע"פ שלא מדברים בחזרה, הרי יש הרבה שחולמים ומרחפים ולא שמים לב למה שאומר הש"ץ. אז על מה סמכו העולם לומר חזרה גם בזמן הזה?
ד. האם חזרת הש"ץ הינה תקנה מחייבת גם בזמן הזה? או שמא מכיוון שהמציאות של אינו בקי השתנה לחלוטין, כבר אין חובה גמורה בזה? ואולי אף מימי הגאונים ישנה תשובה מפורסמת שבישיבות כשלא היה פנאי במנחה, לא היו אומרים חזרה, ורק היו מתפללים לחש ואח"כ היו מורידים לפני התיבה חזן שיאמר עד האל הקדוש, ותו לא. ולכאורה אם זוז חובה גמורה היה לבני הישיבה להשתדל מאד שלא להגיע למקרה הזה. (התשובה הזו הובאה בשבלי הלקט).

תודה לרב!
עמוס

לכ' ע' היקר הי"ו
שאלתך היא שאלה לא פשוטה. כל הדרישה של תשעה העונים ב"ה ואמן נובעת מדברי הרא"ש בתשובתו כידוע, אך ההוכחות שהובאו בה אינן מספיקות לדעת לא מעט מרבותינו האחרונים (ואף כמה מהראשונים), כפי שציינת הישן הינו אחד הקשיים שהרי הב"י פסק שהוא מצטרף. נוסף לכך דברי הרמב"ם בהגדרת תפילת הצבור סותרים לע"ד את עמדת הרא"ש.
יש יותר מזה: לדעת הרא"ש דרוש שיענו לברכות, וזה איני יודע מניין לו את זה. מאידך, לתת לש"ץ לחזור על העמידה מבלי התייחסות הצבור, נראה דבר הזוי. מפאת כל הקשיים האלה, כידוע הרמב"ם תיקן תקנה המונעת חזרה, וכך אני כיליד צפ"א מעולם לא אמרנו חזרה בשום תפילה פרט לשבתות וימים טובים (ובאותם הימים לא תמיד בכל התפילות).
אז לע"ד אפשר לצרף ישן (מפאת עייפות) או אנשים אחרים שלא בהכרח עונים לברכות, אבל בתנאי שלפחות הם מקשיבים (ואינם עוסקים במסחר בבורסה או בלשון הרע ופוליטיקה בבית הכנסת וכדו', בקיצור בתנאי שאינם עוסקים בענייני חולין). לגבי הלומדים תורה בשעה החזרה, כבר רבים מן האחרונים גינו התנהגות כזו.
לסיכום: אם אכן אין עשרה (כולל הש"ץ) שלפחות נותנים את דעתם לברכות, ראוי לנהוג כדעת הרמב"ם ולא לומר חזרה בכלל.  
בברכה רבה,